הסיפור של נץ

הסיפור של נץ:

הדעה הרווחת בקרב האוכלוסייה, לפחות בישראל היא שכדאי לאמץ גור. "יותר קל לאלף", "אתה לא יכול לדעת מה כלב בוגר כבר עבר בחייו", "גור זה הרבה יותר חמוד" ועוד טיעונים, שאני לגמרי לא פוסלת. אבל רציתי לספר לכם את הסיפור שלי ושל נץ, שממש לא היה גור כשאימצתי אותו, אבל הצליח להיכנס לי ללב ולשנות את חיי… תשפטו בעצמכם:

נץ נקשר בחנייה מחוץ למקום העבודה שלי, בית החולים הוטרינרי, במצב הזנחה מזעזע. כלב שחור, גדול, רועה בלגי מעורב שכזה, בערך בן 7-8 שנים, או אולי אפילו יותר. הוא היה מלא בקרחות, קשקשים, זנב קירח לחלוטין, כמו של חולדה ממש, אנמי מאוד וסבל מקדחת קרציות. אני מודה שבימים הראשונים לאישפוזו לא שמתי לב לאורח, כל כך הרבה כלבים מתאשפזים ומשתחררים לבעליהם כל יום, או לחילופין נשארים לאישפוז ארוך וממושך, כך שלא שמתי לב למשהו חריג, ולא אני זאת שמצאתי אותו קשור בחנייה. כשהתחלנו להכיר, הבנתי שמדובר במקרה לא פשוט… מסיבותיו השמורות עימו, הוא פשוט לא היה מוכן שישימו עליו רצועה. פעמים רבות הוא העדיף לעשות צרכים בכלוב ולא לצאת לטיול. הוא שכב רב הזמן, היה חלש ואומלל, וכשהיו ניגשים להוציא אותו לטיול, היה מתגלגל על הצד, הכל כדי להימנע מרצועה.

הרבה מעובדי בית החולים נקשרו אליו ואני לא זוקפת לרגע את כל הקרדיט לזכותי. אבל בשלב מסויים, אחרי שכבר הבריא אך עדיין נשאר בבית החולים כי פשוט לא היה מה לעשות איתו. החלטתי לקחת אותו כפרוייקט, ולחפש לו בית, כי כמובן שהיה ברור לכולם שהוא לא יכול להישאר. בית חולים וטרינרי אינו אגודה ולכן היה עלינו למצוא פיתרון.

ביודעי כי סיכוייו של כלב גדול ושחור למצוא בית דרך עמותה הם אוטומטית נמוכים יותר משל כלבים אחרים, החלטתי לנסות למצוא לו בית בעצמי בכל מחיר. אחרי פרסומים אינסופיים בפייסבוק ולמרות שבאמת היה קשה להוציא ממנו תמונות אטראקטיביות במצבו, ואחרי שכבר הועיל בטובו להניח לי לכרוך רצועה סביב צווארו, בסופו של דבר קבלתי טלפון מאישה חביבה, פעילה גם היא למען בעלי חיים, שהתרגשה מהסיפור והסכימה לאמצו. נסענו אליה מאושרים, בערב יום כיפור, ממהרים להספיק להפגיש בינו לבין הכלבים שלה לפני כניסת יום כיפור. כשהגענו קיבלו את פנינו בחום רב, והיא כלל לא התרגשה מהקשקשים, מהקרחות, ואמרה שקצת חום ואהבה הוא יחזור להיות כלב לתפארת, כי רואים שיש לו פוטנציאל. הפגישה בין הכלבים שלה אליו לא הייתה הכי מוצלחת, אבל הסכמנו שצריך לתת לזה זמן ואחרי פרידה מרגשת והבטחה לשמור על קשר, השארנו את נץ עם בעליו החדשים ומיהרנו הבייתה לפני כניסת כיפור. כמה שעות לאחר מכן, טלפון: הוא תוקף את הכלבים שלה, היא לא מצליחה להפריד ביניהם, והיא מעבירה אותו למישהו שהיא מכירה שיש לו כלבייה, שיחזיק בו עד אחרי כיפור, אבל אחרי זה אנחנו צריכים לקחת אותו בחזרה…  במהלך כל כיפור חשבתי עליו זנוח ואומלל באיזו כלבייה. דמיינתי אותו חושב: "הנה, שוב נטשו אותי, שוב נשכחתי…" ורק חיכיתי לשנייה שאראה אותו שוב, שיחזור למקום מוכר וידע שחושבים עליו ודואגים לו.בסוף הייתה זו היא שהחזירה אותו לבית החולים, אבל לא משנה, חזרנו לנקודת ההתחלה, ושוב היה צריך למצוא לו בית. אבל נקודה הזו ואחרי כל מה שעברתי איתו, זה כבר לא היה עוד כלב שצריך למצוא לו בית… זה היה נץ… וכבר היינו קשורים, מאוהבים… הוא היה מחכה לי, סמך עלי….

אז החלטתי לעשות ניסיון ולהביא אותו לסבא וסבתא שלי.זה כמובן לא הסתדר, ומאותה נקודה, נפרש השטיח האדום לכיוון הבית שלי. היה צריך להפגיש אותו עם הכלבה שלי ולהבהיר לו מי האלפא בבית, על מנת שזה בכלל יסתדר, וזה עבד מדהים. הוא היה ונשאר אגרסיבי לכלבים אחרים כל חייו אבל את ליידי הוא כיבד. הטיולים עם הרצועה הלכו והפכו יותר קלים. הפרווה הלכה וגדלה והזנב שהיה קירח לגמרי נהיה פשוט מפואר. לא רק שהוא הסכים לרצועה, הוא פיתח בטיולים הרגל קורע מצחוק- הוא פשוט היה נמרח על קירות, על שיחים, על עצים. היינו חוזרים הבייתה מלאים פרחים וזרדים בכל הצבעים, וטקס הניקיונות היה לוקח לפחות שעה, עכשיו כשהפרווה שלו כבר הייתה ארוכה ומדהימה. ותמיד, אבל תמיד, הוא היה נראה אסיר תודה. לא משנה איפה שמו אותו, מה עשו איתו, לאן לקחו אותו, תמיד הוא היה מרים זוג עיניים ומכשכש עם הזנב בשיא המרץ במעגלים. עם כל חיות הבית הוא הסתדר, כלבה, חתולים, ארנבים, למרות שלא הסתדר עם אף חיה אחרת. כאילו הוא מכבד את המקום שאיפשר לו הזדמנות שנייה. כשאמבולנס או מכבי אש היו עוברים, היו הוא והכלב של השכן מתחזים למינימום להקת זאבים בליל ירח מלא וזועקים לשמיים. לי אישית אין ילדים, אבל כשהיינו מטיילים ולפעמים מרחוק נשמעו קולות של ילדים משחקים, הוא היה פתאום מרים את הראש ונדרך, כנראה משהו רחוק שהזכיר לו את העבר. אולי דווקא נחרד למשמע קולות של ילדים, ואולי דווקא עלה בו געגוע, כי מה שיפה ואולי קצת עצוב בכלבים, הוא שהם תמיד יאהבו אותך ויעריצו את האדמה שאתה דורך עליה. אז אולי הוא לא הגיע מהבית הכי טוב בעולם אבל עדיין חיפש באיזשהו מקום את בעליו הקודמים.הוא היה נראה מהורהר תמיד, כאילו חושב על הבית שנשאר מאחור, אך מרוצה. והכי חשוב, הוא היה נראה לי שליו.

אני ונץ הפכנו להיות החברים הכי טובים, האהבה העצומה היא הדדית והבנו אחד השני כאילו שנינו היינו מאותו מין. השתוללנו יחד, שיחקנו יחד, יצאנו לטבע ביחד, אכלנו ואפילו ישנו יחד.

 

 כשהופיעה הבליטה על האף עוד הייתי אופטימית. אבל מעט אחרי זה הופיעו הדימומים מהאף, והאבחנה: סרטן בחללי האף. נתחיל מזה שאף אחד לא זיהה אותו בבית החולים כשבאנו להיבדק, ורק כשהזכרתי לכולם שזה אותו כלב ששכב חודש וחצי בכלוב אישפוז, קירח ובלי זנב, אף אחד לא האמין שמדובר באותו כלב. מן הסתם החלטנו לנסות לטפל, למרות שהסרטן כבר היה מפושט. ניסינו טיפול כמותרפי ראשון שלא עזר ועברנו לאחר. היו ימים יותר טובים ופחות טובים. היו ימים שנראה שקשה לו, אבל הוא תמיד כשכש בזנב. אפילו בביקורים שלנו בבית החולים, כל 3 שבועות כמו שעון, הוא מעולם לא משך לכיוון השני, תמיד נכנס ברצון לחדר הטיפולים וידע להושיט את הרגל הקדמית כדי שיוכלו להתחיל בטיפול לוריד. כאילו עשה זאת בשבילי, לדעתי הוא פשוט סמך עליי שלמרות שזה לא נעים כשדוקרים אותך במחטים, זה מה שצריך לעשות.זה שינוי עצום מכלב שלא מוכן שישימו עליו רצועה לכלב שסומך על בני אדם ומרשה להם לטפל בו ולקחת ממנו דם לבדיקות.

 אבל בסופו של דבר הגיע היום שבו ההרס היה גדול מדי, ואפילו אז הוא התנהג כמו גיבור מושלם. לא בכה, לא התלונן, לא התנגד. ישבתי איתו יום שלם במחלקת חירום של בית החולים, עד שהתעייף… עד שהספיק לו, נץ לקח את ההחלטה הגורלית שלי היה קשה מדי לקבל עבורו. עד כדי כך הוא אהב אותי…

אז יגידו מה שיגידו על לאמץ כלב בוגר, אני מרגישה שזכיתי. הוא היה כלב מיוחד, עם נשמה וסיפור, שעם כל מה שעבר בחיים, ואחרי שבני האדם איכזבו אותו קשות, למד לתת אמון מחדש, העריך אותי ואהב אותי.  אומרים שאי אפשר לשנות את הגורל אבל עובדה שאני שיניתי בקצת את הגורל שלו והוא שינה את חיי. הוא איפשר לי לתת לו, ואני קבלתי המון בחזרה, בלי לבקש. קצת פחות משנתיים נהניתי מחברתו, שנתיים שלעולם לא אשכח. כשנכנסתי לאוטו, באותו יום, אחרי שנפרדנו, התנגן שיר שכולם מכירים, שבאותה נקודת זמן אמר את הכל:

"thank you for hearing me, thank you for trusting me, thank you for loving me, thank you for savin g me…

בעלי חיים