נסענו לטפל בחיות בר

בלוג בעלי חיים

נסענו לטפל בחיות בר

בפוסט הקודם , סיפרתי כיצד נפתחה בפניי דלת לעולם טוב יותר. בפוסט הזה אספר לכם איך זה מרגיש לעזוב חיים שלמים ולהתחיל חיים לגמרי אחרים במקום רחוק אך קרוב להאהבה הכי גדולה, בעלי חיים.

 

חזרתי הביתה וחיכיתי לסבאל'ה הקיבוצניק שמנהל את גן החיות, שיצלצל אליי ויגיד לי אם התקבלתי לעבודה או שאני ממשיך למכור טלויזיות ומקררים לאנשים שסתם נכנסו לחנות לבדוק כמה עולה מפזר חום.

עברו שלושה ימים והטלפון לא הגיע. ביום ברביעי החלטתי שאני חסר סבלנות והתקשרתי לקיבוצניק בעצמי ולשאול אם ישנה החלטה לגביי.

זאת הייתה שיחה של חצי דקה שבה נאמרו אולי שלושה משפטים אבל המשפט החשוב ביותר בשיחה הזו היה: "תגיע ביום ראשון עם תיק, סידרתי לך חדר זמני בקיבוץ".

אני רוצה לנסות להעביר את ההרגשה שחשתי באותו הרגע כשניתקתי את השיחה. דבר ראשון אמרתי לעצמי "מה אני באמת אסע? אולי זה רעיון מחורבן?", אחרי שניה אמרתי לעצמי "ברור שאני נוסע, אין הזדמנויות כאלה כל יום" ואז שוב אמרתי לעצמי "מה עם החברים המשפחה החתולים התוכים?', בקיצור יצאתי מהחנות לעשן סיגריה ושברתי את הראש.

המנהל שלי, שבאותו רגע עוד לא ידע שהוא כבר לא מנהל שלי, כי לא משנה מה קורה, נוסע לצפון או לא נוסע, את החנות אני נוטש, קרא לי לחזור לעבוד כי יש אנשים בחנות שלא יודעים עדיין שהם קונים פלסמה 50 אינץ' עם די וי די ומערכת סטריאו וצריך ללכת להזכיר להם.

כשסיימתי את המשמרת, הודעתי לבוס שאני עוזב את החנות, הוא לא התווכח, חזרתי הבייתה מובטל אבל מה זה מבסוט!!!

החלטתי שאני עוזב הכל ונוסע לעבוד עם חיות בצפון.

יום ראשון בבוקר הגיע, ארזתי את התיק, שלושת הגוזלים של התוכים שלי שההורים שלהם נטשו ואני מלאתי את תפקיד האמא עבורם, נכנסו לתוך טרריום כזה רק בשביל הנסיעה הארוכה, ויצאתי לדרך.

כשהגעתי לצפון הייתי צריך למצוא טרמפ לקיבוץ כי אין תחבורה ציבורית ישירות אליו אך משום מה אף אחד לא עצר, יכול להיות שזה היה קשור לזה שהייתי עם תיק ענק על הגב, טרריום בידיים ובנדנה על הראש, אין לי מושג :), אז החלטתי ללכת ברגל עד לקיבוץ. ממש, ממש רעיון גרוע, הגעתי לקיבוץ במצב צבירה נוזלי, אבל הגעתי בסוף.

כשנכנסתי לגן קיבל אותי הסבאל'ה עם חיוך גדול, לחצית יד שלא הייתה מביישת את ארלונד שווארצנגר עוד כשהיה קרנף גאה, ואמר לי "בוא ניקח אותך לחדר שלך"

חדר…צינוק, לא חדר.

לא משנה, אני לא מפונק, אני והגוזלים נישן כפיות, הכל טוב.

למעשה היום הראשון, מה שנשאר ממנו, הוגדר כיום הסתגלות, אין עבודה אין מטלות, רק תתפנק לך בצינוק או שתלך ותסתובב בקיבוץ עם פנים מבוהלות והרגשה של חייזר שנפל מהשמיים על הראש. הקיבוצניק קבע איתי בשעה 18:00 בחדר האוכל כי לא מפספסים פה ארוחות.

כשהגעתי לחדר האוכל, הופתעתי לגלות שהשניצלים שזרקתי לפח בפעם האחרונה שהייתי פה, שוב מוגשים. כנראה שהשף של הקיבוץ עובד רק עם מתכון אחד. תוך כדי הארוחה הסבא החמוד הכיר לי את החבר'ה שלו שעובדים איתו בגן חיות וכל הארוחה הם דיברו בינהם על מה הסוס פוני עשה היום ואיך היובב הצבי ברח מהכלוב שלו ואיזה באסה שהחולדות הצליחו לטרוף תוכון אוסטרלי מתוך הכלוב שלו ואם לעזאזל מישהו זרק לשקנאי את הדג של הצהריים?!?

התאהבתי. באותו רגע הייתה לי צמרמורת בגב ונפל לי האסימון, אני הולך לטפל בחיות בר!!

"7:00 בבוקר אתה בגן, יש המון עבודה" אמר הסבאלה והלך למסור את המגש לשוטף כלים.

חזרתי לחדר, האכלתי את התוכים בדייסה שלהם, עשיתי מקלחת וניסיתי לישון, רועד מקור. כן, השעה מאוד מוקדמת, רק 20:00 אבל אין טלויזיה ואני בהלם טריטוריאלי, רחוק מהמשפחה, החבר'ה והחתולים, אין טלויזיה או רדיו או אינטרנט ובפלאפון שהיה לי באותה תקופה אין אפילו סנייק שאפשר לשחק בו. עוצם את העיניים, די עייף, מחייך לעצמי מרב התרגשות ומצפה למה שמחכה לי מחר בגן החיות.

המשך בא…