תחילתה של דרך מופלאה

תחילתה של דרך מופלאה

7:00 בבוקר השעון מצלצל ומעיר אותי לעוד יום ארוך ומתיש.

כל יום הוא ארוך ומתיש כשעיקר היום הוא רדיפה אחרי פרנסה וקמצוץ של אושר, אבל קשה, קשה שלא להסחף לתוך הגלגל הזה של שעון מעורר, עבודה משעממת, לימודים על משהו שיום אחד אמור לעשות לך קצת יותר כסף ממה שאתה מרוויח עכשיו או להפוך אותך למובטל עם תעודת מקצוע שכמו שההוא בסדרה המצחיקה אמר לפקידה בלשכת העבודה "רוצה לעבוד, אבל רוצה לעבוד במקצוע שלי….חותמת?".

כל מה שמעניין אותך בחיי היום זה לסיים עם העבודה המשעממתשלך בשעה 17:00 (במקרה הטוב) ולחזור הביתה, להתקלח, לאכול, להדבק לטלויזיה או למחשב ובסוף להזיל ריר על הכרית בסלון.

 

אני אז עבדתי במכירות של מוצרי חשמל. משמרות, 8-9 שעות כל משמרת, כל משמרת אותו דבר.

בן אדם נכנס לחנות הנוצצת ואתה כמו זאב שאורב לטרף עט עליו ומנסה להוציא ממנו כסף. לא שאני מבין במוצרי חשמל, להיפך, אין לי מושג איך להפעיל מכונת כביסה, אבל אם כבר צריך להתפרנס ממשהו שהוא לא הכי כיף לך בעולם, לפחות תזכה ללבוש מדים שמזכירים קצת איש שיש לו כסף בחשבון בנק, מכנס שחור, חולצה לבנה מכופתרת, שעון יד…דאווינים, נוצץ, לחיצות יד, עסקאות, כסף, חיוך, תסכול, עייפות, שעמום מוחלט!!!

 

עד שיום אחד………(לא, לא הגיעה סינדרלה על סוס שחור לבן ולקחה אותי איתה לעבר האופק)

יום אחד,רגוע ושקט מישראלים טיפוסיים בחנות,  גלשתי באינטרנט באתר שמציג מודעות דרושים וראיתי מודעה שתפסה לי את העין: "לגן חיות שנמצא בקיבוץ שבצפון הארץ דרוש מטפל בבעלי חיים".

בהתחלה נפקחו לי העיניים כאילו ראיתי את סינדרלה על סוס שחור לבן (אותה סינדרלה ממקודם) ולא יכלתי שלא להתלהב מהמודעה. למרות שאני גר 4 דקות מתל אביב בעיר גדולה וידעתי שאין מצב שאני נוסע לעבוד בצפון הארץ רחוק מכל העולם ואישתו, בכל זאת התקשרתי.

על הקו השני היה נשמע מישהו שכשאומים קיבוצניק חושבים על הקול שלו, קול עמוק כזה והיה אפשר לדמיין את השפם הענק שלו מתחכך בשפורפרת בצד השני. איש מאוד נחמד ורגוע, סבאלה כזה.

לאחר שיחה קצרה הוא החליט להזמין אותי לראיון עבודה ולארוחת צהריים אצלו בקיבוץ. לא יכולתי להחליט באותו הרגע והייתי די בבילבול אז אמרתי לו שאחשוב על כך ואחזיר לו תשובה.

מי שמכיר אותי יודע שבעלי חיים היו חלק ממני מאז שנולדתי ושלא היה לי רגע בחיים שלא הייתי סביב בעל חיים כלשהו. האהבה הכי גדולה שלי הם בעלי החיים ועכשיו יש לי הזדמנות לעזוב את כל התסכול והשעמום והשיגרה ולצאת להרפתקה חדשה שאולי תשנה לי את החיים מקצה לקצה, בדיוק מה שהייתי צריך.

יום למחרת התקשרתי אליו והודעתי שאגיע לראיון מתי שיגיד לי. כולי הייתי צמרמורת ופנטזתי על חיים טובים בקיבוץ, קש תקוע בין השפתיים, כובע של קאובוי ומתהלך לי בין חיות בר, מאכיל אותן וחי בינהם בגן חיות.

 

אחרי שבוע וחצי, היה חורפי משהו, ארזתי תיק קטן וכסף בכיס ונסעתי באוטובוסים וטרמפים עד ל"חור גן העדן" שחיכה לי בצפון, נסיעה ארוכה ומתישה שלקחה לי חצי יום וחצי מהרצון לחיות בשל כאבי גב. כשהגעתי חיכה לי איש יחסית מבוגר, נראה חזק ורציני, חייך אליי (לא היה לו שפם כמה מאכזב) חייכתי אליו חזרה, חייך, חייכתי, חייכנו  אמר שאנחנו מאחרים לארוחת צהריים בחדר אוכל אז שאני אתחיל להזיז ת'תחת, איש נחמד בסך הכל.

נכנסנו לחדר האוכל, הוא נעלם, אני מחפש, הוא יושב עם חברים מבוגרים שלו ואין יותר מקום בשולחן, אני מגרד את הראש, הוא אוכל, אני בסוף יושב ליד שתי זקנות ופיליפיני, הוא כבר סיים, אני זורק 3 שניצלים ופירה ורץ אחריו החוצה.

"יאללה, בוא אורי, בוא נכנס לגן החיות ונדבר, יש לי עוד הרבה עבודה היום" הוא צועק לי

"עומרי…" צעקתי גם..

 

אחרי עשר דקות של שיחה שבה אני מציג את עצמי כמינימום מוגלי ילד הג'ונגל שגדל עם 40 זאבים וג'ירפה ומוכר את עצמי כבנאדם הכי מתאים וראוי לתפקיד החשוב הזה של להאכיל בעלי חיים ולהרים להם את קקה כל היום, הוא לוחץ לי את היד ואומר "על הכיפאק".

אני מחייך לו ומחכה שיתן לי את המפתחות לגן, כובע של קאובוי וקש..

"אז תודה, נהיה בקשר בימים הקרובים, בוא אני אקח אותך לשע הקיבוץ ותתפוס טרמפ לתחנת האוטובוס" הוא אומר.

הנסיעה חזרה דווקא הייתה יותר קלילה, אבל הייתי מבואס כי נכנסתי לראיון עבודה הזה כאיש מכירות של מוצי חשמל ויצאתי משם כאיש מכירות של מוצרי חשמל ואפילו לא קיבלתי כובע של קאובוי!!

לא, אבל אפשר להיות רגועים, כי לאחר כמה ימים התקשרתי אליו והוא אמר שאני יכול להתחיל את העבודה ביום ראשון הקרוב (אחרת מה הטעם בלכתוב כזאת כותרת לכתבה הזאת?)

 

לחצו כאן להמשך הסיפור